ימצא הגנב. תיבת הגנב מיותר. שהרי בי׳ מיירי. ומזה דרשו חז״ל והובא בסנהדרין דע״ב אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מניין ת״ל ימצא הגנב מכ״מ. פרש״י בכל צדדין שנראה לך גנב. א״כ מה ת״ל מחתרת מחתרתו זו היא התראתו ופרש״י דנכנס לגגו וחצירו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים כו׳ :
שלם ישלם. לפי הפשט הוא טעם דמש״ה יש לו דמים. אע״ג שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחם לבו והוי כמו יצרא אנסיה וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ט ו׳ דמש״ה פטור גואל הדם יע״ש. מש״ה מפרש הכתוב דכאן לא היה לו להחם לבבו כ״כ. שהרי שלם ישלם. ואפי׳ יודע שהוא עני ואין לו. מכ״מ הרי ונמכר בגנבתו זהו הפשט :
חיים שנים ישלם. דאם נמצא חיים ואפשר לשומן בב״ד ישלם כפל כשווין. אבל אם כבר מתו וא״כ אין ב״ד והגנב יודעים שווי הגניבה וא״כ נהי דקרן מחויב לשלם כפי שהבעלים אומרים משום שהוא מודה במקצת ואינו יכול לישבע ומשלם. אבל קנס הכפל שאינו מתחייב אלא בעדים אינו יכול להתחייב אלא מה שהעדים יודעים בבירור ולא משום מחויב שבועה ואי״ל. ונמצא שהוא אינו משלם קנס הכפל בשלימות זהו פשוטו ש״מ :
כי יבער איש. פשוטו ש״מ הוא כהירו׳ ריש מס׳ ב״ק כי יבער איש היינו רגל. מש״ה כתיב שדה או כרם דרגל בהמה משבר ענפי הכרם. ושלח את בעירה וגו׳. היינו שן שאינו רגיל לאכול אלא שדה. ובתלמוד דילן רבו הדיוקים והדרשות:
אם ימצא הגנב ישלם שנים. לפי הפשט הוא מיותר שהרי כבר כתיב אם המצא וגו׳ שנים ישלם. ובא ללמדנו דהתשלומין לבעלים חל על השומר שהוא ישתדל שישולם והיינו דאי׳ בב״ק דק״ח ש״ח כו׳ נגנבה באונס והוכר הגנב עושה עמו דין ואינו נשבע:
ונקרב בעל הבית. שהפקיד בידו משום שיש לו בית מש״ה נקרא הנפקד בעל הבית:
אל האלהים. פי׳ הגמ׳ ידוע שהקרבה זו לשבועה. ולמדו זה מג״ש דנאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה. מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה. ופרש״י כאן ונקרב אל הדיינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו עכ״ל. ולא פי׳ רבינו משמעות שלא שלח ידו בשלו כמו שפי׳ להלן בש״ש שבועת ה׳ תהיה. ישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו שאם שלח בה יד ואח״כ נאנסה חייב באונסין. וכאן לא פי׳ כ״ז. מבואר דרש״י מפרש לפי הפשט כאן שישבע אם לא שלח ידו וגו׳ פי׳ שאינו ברשותו עתה והטמינה באיזה מקום. והא דאי׳ בב״מ דמ״א דדין שליחות יד כתיב גם בש״ח גם בש״ש אינו אלא דרך דרש. מדכתיב בלשון א׳ וע״ז הדרש אסמכי עוד מקרא הסמוך על כל דבר פשע לענין שליחות יד כדתנן ספ״ג דב״מ מחלוקת ב״ש וב״ה. אבל משמעות המקרא כך הוא. ולמדנו מזה הפשט דעת רש״י דאם יש עדים שנגנבה ואינה ברשותו אין עליו שבועה שלא פשעתי. ובזה מיושב אמאי לא כתיב בפ׳ ראשונה דש״ח שבועת ה׳ תהיה בין שניהם. ובשני׳ יכתוב סתם ונלמוד בג״ש. אלא משום דיש כאן עוד משמעות. ונקרב בעה״ב להביא עדים על אמיתת טענתו שאין הפקדון בידו ופטור. אבל בש״ש אפי׳ מביא עדים על עיקר טענתו שמתה וכדומה צריך שבועה שלא הוי מיעוט שמירה כעין גו״א. משא״כ ש״ח א״צ לשבע מה״ת אלא על עיקר הטענה שאינה ברשותו וא״צ לשבע שלא פשע בשמירתה אלא בתורת גלגול שבועה שהוא מה״ת אבל אם מביא עדים שנגנבה וא״צ לשבע שאינה ברשותו שוב א״צ לשבע שלא פשע :
על כלדבר פשע. פרש״י עפ״י הגמ׳ שפשע בשבועתו שנגנבה ויעידו עדים כי הוא זה ברשותו ישלם שנים. ופי׳ על כל אבידה לטוען ט״ג באבידה שהוא חייב. ולזה הפי׳ אין מקום במקרא לדין מודה במקצת שידוע בגמ׳ עיקר דין זה מהאי קרא דכי הוא זה. וכבר נתקשה בזה הרמב״ן. וכן העיקר הגדול דש״ח חייב בפשיעה ופטור באבידה לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא על כל דבר פשע כפרש״י ב״ק דק״ז ב׳ בד״ה שבועה של״פ ובב״מ דצ״ה בד״ה אש״ח דכתיב בי׳ פשיעה על כל דבר פשע. והרי לפרש״י במקרא לפנינו אין רמז לזה. ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגנבה. דא״כ אבידה דקריבה לפשיעה יותר מגנבה כדאי׳ בב״מ דצ״ד מנ״ל דש״ח פטור. אלא ודאי הי׳ לחז״ל פי׳ אחר במקרא לפי הפשט. ובאמת לפי פרש״י שלפנינו לא נתיישב לשון דבר פשע. דבר מעילה מיבעי כלשון המקרא בפ׳ שבועת הפקדון וגם לשון אשר יאמר כי הוא זה על אמירת העד אינו במשמעות המקרא שהרי לא מיירי בעדים. ויותר ק׳ סיפי׳ דקרא אשר ירשיעון אלהים וגו׳ דפרש״י דיבא דבר שניהם לענין עדים זוממין. והוא פלא. היכן נזכר כאן דין זוממים והרי ע״ז כתיב פ׳ שלמה. אלא ענין רישא דהאי קרא עד על כל אבידה יש לו שני משמעות לפי הפשט. חדא פרש״י. ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה. על כל דבר פשע. שהמפקיד טוען שמא פשעת. על שור על חמור על שה על שלמה. הזכיר המקרא הרבה פרטים. משום דיש נ״מ ביניהם כאשר יבואר. על כל אבדה. דהנפקד אומר דהפקדון נאבד ממנו ואינו אומר שנגנב. ואבידה בעצמה פטור. אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה ומש״ה נאבדה. ועוד תנאי. אשר יאמר כי הוא זה. שהנפקד מודה במקצת בזה פשעתי ולא בכולה. אז עד האלהים יבא דבר שניהם. המה יעיינו אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה צריך הנפקד לשבע או יביא עדים שלא פשע על כולה. ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי ולא ברי ממש אלא קרוב לזה וכדאי׳ בגיטין דנ״א שני כיסין קשורים מצאת והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ה״ז נשבע. ואע״ג שאינו ברי כ״כ שלא נתעכל הקשר וכדאי׳ ביצה ד״י דזמנין דמתעכיל קיטרייהו מכ״מ מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מה״ת במודה במקצת. וכ״ז למדנו מהאי קרא דעל טענת המפקיד שמא פשעת א״צ לשבע מספק. אלא א״כ שהנפקד טוען אבידה שהוא קרוב לפשיעה וגם הוא מודה שפשע במקצת. אז צריך לשבע שלא פשע בכולה וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי. [והא דאי׳ בב״ק דק״ו דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ר״ל טעם הדבר דיש נ״מ בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה וכדרבה. אבל ממילא גזה״כ אפי׳ בפקדון כפי׳ הריב״א והרא״ש. אלא שעיקר טעם אותו דין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכ״מ זה הדין אפי׳ בלא טעמא דרבה כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה כמש״כ לעיל בפ׳ יתרו ובפ׳ בא בפ׳ תפלין] וזה הפי׳ הי׳ ידוע לחז״ל בפשיטות. אלא שלא ביארו לנו משום דחכמים תקנו שבועה שלא פשעתי אפי׳ בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי. היינו אפי׳ השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינו ברשותו. אבל כ״ז אינו אלא מדרבנן. ומה״ת הוא כמש״כ. והכי מתפרש זה המקרא. ועוד מקרא להלן י״ב כמו שיבואר. ולפי זה הפי׳ מסיים זה המקרא עד האלהים יבא דבר שניהם. היינו שבועה. אבל לא מתפרש אשר ירשיעון וגו׳ אלא כפרש״י. דמיירי המקרא בטוען ט״ג והוא נמצא שקרן. ע״ז הפי׳ מסיים המקרא אשר ירשיעון אלהים וגו׳. ולזה הפי׳ לא קאי על אשר יאמר כי הוא זה כלל :
ומת או נשבר. אלו האופנים ידוע שאין אדם יודע אם הי׳ במיעוט שמירה של השומר או לא:
או נשבה. זה האופן מצוי שיהא במקום רואים ויודעים איך הגיע לזה. מש״ה פי׳ הכתוב אין רואה. שברור שלא הי׳ במקום רואים. אבל במקום רואים לא מהני שבועה כדאי׳ בב״מ ד׳ פ״ג:
שבועת ה׳ וגו׳. שלא היה אפי׳ כעין גניבה אלא באונס. דאפי׳ יש עדים דמת או נשבר או נשבה. מכ״מ בעי שבועה שלא הי׳ במיעוט שמירה כעין גו״א ומש״ה הגיע לזו. וזה אינו כדין ש״ח שטוען גניבה ואבידה אינו חייב שבועה מה״ת אלא באין עדים על עיקר הטענה משא״כ בש״ש:
ולקח בעליו. לפי הפשט נוטל הנבילה:
ולאישלם. הפחת שנפחתה במיתה:
אם טרף יטרף. בחיה רעה:
יבאהו עד. פרש״י יביא עדים שנטרפה באונס ופטור. והוא לשון הגמ׳ ב״ק די״א. ואינו מובן אמאי פי׳ הכתוב בטריפת חיה שיביא עד יותר ממת או נשבר וכבר עמד הרמב״ן ע״ז [וישוב שלו נסתר לפי דברינו אשר מאין רואה למדנו דבמקום רואים בעינן דוקא עדים. ובאמת כבר עמדו רבותינו התוס׳ ב״ק שם ע״ז וע״ש שלא יישבו במרווח] ובשם המכילתא פי׳ שיביא איברי הטרפה לעד. וכ״כ הרשב״ם והראב״ע. ומכ״מ אינו מובן. ממ״נ אם המפקיד מודה שמכיר שזהו שורו שנטרף פשיטא. ואם אינו מודה מה מהני שמביא. ותו ק׳ מה מהני מה שמביא איברים שנטרפה אכתי לא ידענו אם לא מיעט בשמירתה עד שהגיע לכך. אלא כך הענין דכבר למדנו דעל פשיעה לא נחשד אדם מה״ת וא״צ שבועה מעיקר ד״ת. משא״כ על שמירה פחותה שהיא כעין גו״א נחשד מה״ת ובעי שבועה. מעתה יש נ״מ מדין תורה בין טענת מת ונשבר ונשבה בלסטים מזוין בין שטוען שנטרף מחיה רעה שהרי אם עייל השומר אפי׳ בעידנא דעיילי אינשי ובאו לסטים מזוין ונטלו חייב משום דאמרינן דאי יתיב התם הוי מפייס לי׳ וכ״ה לשון הרמב״ם וש״ע סי׳ ש״ג ש״ש פטור מאונסין איזהו אונס בא עליו ל״מ. מבואר דוקא בשעה שישב שם. והכי מבואר בשאלתות פ׳ ויצא דאי יתיב בהדא ונטרה ואתי לסטים מזוין דלא מצי למיקם באפה ונסבה פטור. מבואר דאי לא יתיב בהדא אפי׳ על בעידנא דעיילי אינשי ולא הוי פשיעה אלא כעין גו״א משום דאפשר דהוי מפייס להו חייב. וא״כ אפי׳ יש עדים שנשבה חייב שבועה מה״ת דהוי יתיב בהדה בשעה שתפסו לסטים מזוין. משא״כ חיה רעה אם אך יש עדים שכך הי׳ שנטרפה אין כאן שבועה מה״ת. ול״מ לשיטת הרי״ף פ׳ הפועלים דקיי״ל אפי׳ על בעידנא דלא עיילי אינשי פטור. אפי׳ לשיטת התוס׳ שם דע״ח והגהת הרמ״א שם דאי על בעידנא דלא עיילי אינשי חייב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה. מכ״מ א״צ לשבע מה״ת שלא פשע כמש״כ. וא״כ שפיר מחלק הכתוב בין הטענות. דבטענת מת נשבר ונשבה לא מהני מה שמביא עדים על עיקר הטענה דמכ״מ צריך לשבע אם לא הי׳ בזה מיעוט שמירה כעין גו״א. אבל אם טרף יטרף א״צ לשבע אלא יביא עד שכן הוא שנטרפה. כפרש״י או האברים כהמכילתא. ושוב לא בעי שבועה. וכ״ז הוא מעיקר ד״ת אבל לפי תק״ח שחייב שבועה שלא פשע. אין שום נ״מ בין הטענות. והיינו דאי׳ בב״ק שם יביא עדים שנטרפה באונס. האי באונס הוספת התנא הוא לפי מה דתקנו חז״ל דחייב לשבע שלא פשע א״כ צריך שבועה דלא על בעידנא דלא עיילי אינשי. ואפי׳ להרי״ף וסיעתו דלא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה ופטור. מכ״מ בעי שבועה שלא הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים :
מעם רעהו. מרעהו מיבעי. מכאן למדו חז״ל ר״פ השואל דפרה רק במשיכה נתחייב השואל באונסין ולא מיקרי שאלה באמירה כמו בעלים עצמן דמיקרי שאילה בבעלים באמירה לחוד. ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה. כמש״כ הר״ן בחי׳ אבל שאלת בהמה לא מיקרי שאילה עד שימשוך מעם רעהו היינו מרשותו. והכי תניא במכילתא:
ונשבר או מת. לעיל בש״ש כתיב ומת או נשבר. והטעם דזה ידוע דרך התורה לכתוב דבר פשוט תחלה ואח״כ אפי׳ אינו פשוט כ״כ. והנה מיתה פתאומית בבהמה קרובה לחסרון שמירה באכילה או באויר רע וכדומה. משא״כ שבירה קרוב שהי׳ ע״י בור או אבן ובהמה פיקחית דרכה להשמר כדאי׳ בב״ק דנ״ה וא״כ הוא קרוב לאונס. מש״ה כתיב לעיל דל״מ מת חייב בשבועה אפי׳ נשבר. משא״כ כאן כתיב נשבר לרבותא דקרא קמא דבעליו אין עמו ישלם. אפי׳ הוא אונס גמור. ומת לרבותא דקרא הסמוך דאם בעליו עמו לא ישלם. דאפי׳ ש״ח או ש״ש פטור בבעלים כידוע בפ׳ השואל:
בעליו אין עמו. א״כ אינו אלא גמ״ח וכל הנאה שלו מש״ה אפי׳ אונס שלם ישלם:
אם בעליו עמו. ואין דרך לבקש גמ״ח מחבירו שישאיל עצמו במלאכת חבירו. אם לא שההנהו הרבה מקודם. וא״כ השאלת הבהמה ג״כ לא מיקרי כל הנאה שלו. מש״ה לא ישלם. שאינו שואל:
אם שכיר הוא. לפי הפשט קאי על בעליו עמו. שאם בעליו עמו בשכירות. וא״כ הי׳ אפשר לומר דהשור בא בגמ״ח. שהרי הבעלים עושה בשכירות לעצמו מכ״מ בא בשכרו. הרי גם הבהמה נגררת אחריו בשכר עצמו ושוב לא מיקרי כל הנאה שלו ופטור מדין שואל. זהו עיקר טעמו של הדין. ומכ״מ אפי׳ באופן דלא שייך הטעם. ואפי׳ ש״ח וש״ש בבעלים פטור והוי ככל חוקי התורה שהטעם אינו אלא בעיקר הפ׳ והפרטים חוקה. וחז״ל קבלו במש״כ אם שכיר הוא וגו׳ כונה שני׳ דקאי על הבהמה. ופליגי תנאי בפירוש בא בשכרו. והדרשה תדרש:
מהר ימהרנה. יקחנה מיבעי. אלא בא ללמד שאין חובה על מפתה לישאנה. אך במהירות היא לו מאחרת שצריך שידוכין. וראוי שיהא זה הפתוי כשדוכין. ומכ״מ אין חובה בדבר אלא צריך לשלם קנס דלא עדיף מאם ימאן אביה. ומעין זה כ׳ הרמב״ן ז״ל:
כמהר הבתולות. משום שהפסיד לאב מוהר הבתולות. ומזה למדנו דאין לבעולה כתובה כלל מה״ת. דאי אית לה מחצה הרי לא הפסיד אלא חצי מוהר הבתולות ואמאי ישלם כולה:
מכשפה לא תחיה. לפי הפשט מיירי אפי׳ בכותית אפי׳ למ״ד שאינן מוזהרים עה״כ מכ״מ לא תחיה משום סכנה לבני אדם. והוי׳ כרודף:
כל שוכבעם בהמה. סמך ענין למכשפה דהרבעת בהמה מסוגלת לכישוף כמו בלעם שהי׳ רוכב על אתונו כידוע במדרש. והי׳ ראוי לכתוב כל שוכב את בהמה כמש״כ בס׳ ויקרא ס״פ מצורע דכל שהנבעל הוא בלי רצון כתיב את. אלא מרומז בזה דעת חז״ל ספ״א דסנהדרין דכאן מיירי בבהמה שרובע את האדם. וא״כ הוא ברצונה של בהמה:
זובח לאלהים. אינה עבודה ממש כדרך עבודתה. אלא כעין כישוף שהוא מקטר לשדים או למלאכי חבלה. וחז״ל בסנהדרין ד״ס למדו מכאן זביחה לע״ז אף שלא כדרך עבודתה שחייב מיתה משום שהיא עבודת פנים ג״כ. וה״ה כל עבודת פנים. שהם קיטור וניסוך ג״כ חייבים אפי׳ הן אינם דרך עבודתה:
בלתי לה׳ לבדו. מזה נתרבה בסנהדרין שם ג״כ מקטר ומנסך :
כל אלמנה ויתום. לשון כל בא ללמד אפי׳ הני דצריכין מוסר והדרכה ורשאין בכך כמש״כ הרמב״ם ה׳ דעות פ״ו ה״י. מכ״מ חובה להזהר בהם שלא יענון יותר מן ההכרח הברור. ובס׳ דברים כ״ד י״ז וכ״ז י״ט מבואר יותר אזהרה זו. וכתיב לא תענון. בל״ר כ׳ הראב״ע משום דכל הרואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. והוא נכון. ומקרא מלא הוא בישעי׳ ס״ד העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו עד מאד. פי׳ במה שתחשה תעננו:
כי אם. כמו אם אך צעק וגו׳ וכ״כ הרמב״ן ז״ל:
צעק יצעק. שתי פעמים. דדין תפלה הוא שיהי׳ שבח לפני׳ כדאי׳ במס׳ ע״ז ד״ח. והשבח מיקרי ג״כ בלשון צעקה וזהו צעק יצעק. היינו שבח ובקשה:
והרגתי אתכם בחרב. בשעת חרב ומלחמה. והוי עידן ריתחא ושעת הסכנה אז העונש מצוי כמש״כ לעיל י״ד כ״ט ובכ״מ. ואע״ג שבודאי יש עונש גם שלא בעידן ריתחא מכ״מ דרך הכתוב לתפוס העונש היותר אפשר שתחול בזה. ומצינו באבל רבתי שאמר ר׳ ישמעאל כה״ג לרשב״ג הנהרג דאפשר שנענשי׳ בהרוגי מלכות משום שלא נזהרו כ״כ באלמנות. ויש בידם עון ענוי אלמנה וכתיב כי אם ענה תענה אותו. אחד ענוי מועט ואחד ענוי מרובה במשמע. והרי לא הגיעו מכ״מ לאותו עונש המר כ״א בשעת חרב דמלכות וחורבן בהמ״ק. אז מגיע מצוי החשבון:
את עמי. שאין נופלים בפרנסתם עליך אלא בהשגחתי. והיינו עשיר:
את העני עמך. או את העני שנופל עליך וכדאי׳ בנדרים דס״ה כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה אלא סומך תחלה על קרוביו. וכתיב במקרא עשיר משום אזהרה דרבית ועני משום אזהרה דלא תהיה לו כנושה. והי׳ ראוי לכתוב תחלה אזהרה דנשך על העשיר ואח״כ אזהרה דנגישה על העני. אלא בא ללמד דאזהרה דלא תהי׳ לו כנושה קאי גם על המקבל נשך וכדתנן בפ׳ הרבית:
שלמת רעך. כבר ביארנו כ״פ דשם שלמה משמע גם בגד עליון שאינו בבתי ידים כמו כסות אלא מעטפת מלמעלה לשם כבוד. וגם מציעים את המטה לפרקים. ונקיט הכתוב ביחוד שלמה כדי לכלול בה גם כסות יום גם כסות לילה וכאשר יבואר:
עד בא השמש תשיבנו לו. זה הלשון משמעו ע״כ בשני אופנים. דאם נפרש על כסות יום לחוד והזהיר הכתוב שיהי׳ ביד הלוה כל היום עד אשר תבא השמש. א״כ הכי מיבעי עד בוא השמש יהי מושב לו. דתשיבנו לו משמעו פעולת ההשבה וזה אינו אלא רגע ההשבה. ואם נפרש על כסות לילה הכי מיבעי בבוא השמש תשיבנו לו אלא נכלל בזה אזהרה דכסות יום ואזהרה דכסות לילה. ויהא משמעו בשני אופני׳ היינו בכסות יום פירושו יהא מושב בידו כל היום. ובכסות לילה פירושו בבוא השמש. ויש עוד לפרש עד בוא השמש לכסות לילה שמצוה להשיב לפני בוא השמש מעט. ולא ימתין עד הלילה שאינו זמן הליכה ברחוב משא״כ בכסות יום א״צ להקדים ההשבה לפני היום אלא בבוקר:
כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו. זה הטעם קאי על כסות יום. ואמרה תורה דדרך עני משתדל להיות לו כסות עליון לא בשביל כבוד בעלמא כמו עשיר אלא בשביל שלא יתבזה ג״כ. דבגדיו התחתונים קרועים ונמצא זה השלמה היא כסותו התחתון ג״כ. ולא עוד שיכול להיות שאפי׳ כתונת לעורו אין לו ונמצא השמלה שהעשיר משתמש בה רק לכבוד. העני משתמש בה גם להגין מפני הצינה והקור:
במה ישכב. זהו טעם על כסות לילה שהרי אם תטול מצעו במה ישכב. ובאמת הדין כן אפי׳ באופן שלא הגיע הלוה לדלות כזה. רק דרך הכתוב לתפוס היותר חמור. שהרי אפשר שתגיע לעני מדוכא כזה:
והיה כי יצעק אלי. לא כתיב כאן צעק יצעק. משום דבזה האופן שרבו מכאובי לבבו וגם יש צערא דגופא דמתקבל מהר כמ״ש לעיל ב׳ כ״ג. מש״ה אפי׳ לא בסדר תפלה דיש שבח הראוי קודם מ״מ. ושמעתי כי חנון אני. פי׳ במכילתא שברחמים בראתי את עולמי פי׳ באשר לא שייך לומר על הקב״ה שנוי המדות רק מאז בריאות שו״א נבראו המדות ג״כ. וזהו הפי׳ כי חנון אני ומשמעות אני הוא חיי העולם בכללו כמ״ש בפ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני יע״ש. והיינו מאמרם ז״ל דבריאת עולמי הוא במדת חנינה:
אלהים לא תקלל. במשמעות לא תקלל נכלל לשון בזיון והכי ת״א לא תקל. ולא פי׳ כמו לעיל בפ׳ ומקלל או״א דילוט. אלא הוא מלשון ואקל בעיניה. והכי מבואר בת״ש אסתר בפסוק איש יהודי בתרגומא דהאי קרא דינא דקושטא לא תצער. וענין המקרא דמי שהוא מנהיג מכונה בשם אלהים וטבע האדם להטיל מום ופגם בהנהגת חבירו ולבזותו וכאזהרת שלמה בס׳ משלי ירא את ה׳ בני ומלך ועם שונים אל תתערב. ביאורו עם אנשים שמחשבים לשנות דרך הנהגת המלך בא״א אל תתערב וכאן הזהיר הכתוב בכל הנהגה שמכונה בשם אלהים שלא תקלל. היינו לא תבזה. והוא מלשון ארור מקלה או״א דמשמעו מצער ומבזה. מיהו מדכתיב בלשון תקלל ולא כתיב לא תקלה למדו חז״ל אזהרה על קללה ממש. וגם נכלל בזה אזהרה על קללת השם:
ונשיא בעמך לא תאר. מי שמנהיג שררה עליך. וזהו משמעות בעמך כמו בעל בעמיו שיבואר ר״פ אמור משמעו מנהיג בעמו. והנה דרך בני אדם לאורר את המנהיג בשביל שאינו מפיק רצון וכדומה ע״ז באה אזהרה ע״ז בפי׳ והדבר מובן דה״ה אסור לאורר כל אדם מישראל. אלא הזהיר על הנשיא ביותר. משום שמורגלים בזה וגם שמקלקלים בזה הליכות עולם :
מלאתך ודמעך. פרש״י תרומה ובכורים. ואע״ג שעדיין לא נצטוו על תרומה וא״כ לא שייך לומר לשון מלאתך כאלו הדבר ידוע מ״מ משמעו הכי ומשום שכבר היו ישראל רגילים להפריש תרומה לגבוה מכל דבר הכנסה כמ״ש להלן ל״ה כ״ד ובספר במדבר י״ח כ״ח מדיוקא דקראי. והיינו כדי שתהא ברכה מצויה בתבואת הכנסתו. ובא כאן אזהרה לבלי לאחר. וכך הי׳ מנהג ישראל להקדים תרומה כל היותר וכדאיתא בירושלמי מע״ש והובא בתוס׳ ב״מ די״א שאין הגורן נעקר עד שיהי נתרם. ופי׳ מלאתך. לפי הפשט הוא תבואה שלא נמדד עדיין אלא הוא כרי מלא:
ודמעך. הוא דבר משקה יין ושמן בעוד לא נמדד והוא מדומע עם השמרים. כ״ז הוא פשט המקרא. אמנם נכלל בכאן גם הבטחה וכמבואר ברבה מסמיכות המקרא לאזהרה הקודמת. דבשביל אשר אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור בשכר זה מלאתך ודמעך לא תאחר. היינו שיבא ברכת התבואה בזמנו. משא״כ להיפך. וכמרומז בס׳ רות ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. ופירושו בזמן ששפטו את שופטיהם בבזיון וקללה ע״כ היה רעב בארץ:
בכור בניך תתן לי. גם בזה יש מצוה והבטחה המצוה שיהי׳ הבכור מופרש לה׳ כענין דאי׳ בנדרים דל״ח המדיר את בנו לת״ח. ובאשר הבכור הוא קדוש לגבוה ומכש״כ קודם שנתקדשו כהנים. ע״כ המצוה שיהיה מופרש לדברים המביאים לידי קדושה ולהיות איש סגולה. והוא גם הבטחה באם לא תקלל אלהים ונשיא לא תאור תזכה שיהא לך בכור בנים שיהא נתון לה׳ ובזה יהי מנהיג את ישראל אם בתורת אלהים או בתורת נשיא ויהי׳ מאנשי מעלה:
יהיה עם אמו. ולא תחת אמו כמו בפרשה אמור. ויבואר שם בעזרו ית׳. גם ליישב רומיא דר׳ אפוטריקי בהאי קרא:
ביום השמיני תתנו לי. באמת זה הדין בכל קרבן. אמנם ייחד הכתוב בבכור ללמדנו דבכל קרבנות חובה אע״ג שכשרים בשמיני מ״מ מצוה שלא להקריב עד זמן מאוחר. והיינו דתנן במס׳ פרה פ״א דכל קרבנות חובה מצוה משלשים ואילך לבד מבכור מעשר ופסח. והיינו משום דכתיב בהני מפורש הכי דפשטא דקרא בבכור קאי ומעשר ג״כ נכלל בזה המקרא כדאי׳ בבכורות דנ״ו מדכתיב כן תעשה. ועל פסח הראינו רמז לעיל י״ב ה׳. והא דתנן עוד שם דקרבנות נדבה כשר לכתחלה בשמיני. ביארנו בפ׳ אמור ברצות ה׳ ית׳:
ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה וגו׳. הקדים המקרא לאיסור טרפות מ״ע זו של ואנשי קדש תהיון לי. וגם דייק המקרא ובשר בשדה. והרי אין שום נ״מ לפי הפשט אם נטרפה בבית או בשדה. וכדאיתא בחולין דק״מ לענין טריפה דעוף והא בהדיא כתיב ופרש״י נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. וה״ה בהמה. אלא לפי הפשט בא ללמדנו שלא נימא דאזהרת טריפה הוא משום דטריפה אין בשרה בריא. ונפש נקיה אינה מקבלו. מש״ה פירש הכתוב דלא משום שתהיו נפש נקיה הזהרתי אלא משום שתהיו אנשי קודש מופרש לדעת עליון. וא״כ אפי׳ היא בשדה טריפה. שהיא חורשת בשדה והרי היא בריאה ובאה חיה וטרפה ומיד נשחטה וא״כ לא חלתה כלל והבשר בריא. מכ״מ מוזהרים אתם עליה. זהו לפי הפשט . וכיב״ז בס׳ דברים י״ד כ״א יע״ש:
לכלב תשלכון אותו. מזה העלה הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות פ״ד דבר חדש ונעלה בטריפות וז״ל ואם הטריפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו כו׳ ת״ל ובשר וגו׳ לכלב תשליכון אותו עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטריפה האמורה בתורה היא שטרפה חית היער ושברה אותה ונטה למות מחמת מכותיה וא״א לה לחיות מחמת מכותי׳ אסורה מכאן אמרו חכמים זה״כ כל שאין כמוה חיה טריפה עכ״ל. ולכאורה דברי רבינו תמוהין שלפי דבריו מבואר מדכתיב לכלב תשליכון אותו שטריפה אינה אלא כשאינה חיה. והרי בר״פ אלו טריפות מבואר דאיכא פלוגתא דאמוראי בזה אי טריפה חיה או אינו חיה. ואפי׳ אנן דקיי״ל דאינו חיה מזאת החיה הוא דנ״ל ולא מלכלב תשליכון אלא כך הענין. דהני טריפות שנזכר במשנה כולם הל״מ כמבואר בגמ׳ אמר עולא ח׳ מיני טריפות נאמרו למשה מסיני. ובטריפות אלו פליגי אי טריפה חיה או לא. ואפי׳ למ״ד שאינה חיה אין הפירוש שאין לו רפואה כמש״כ הרמב״ן בחי׳ מס׳ חולין דע״ז והר״ן בפ״ג מהא דאי׳ בדנ״ד גבי הני דמחו בכוליא וקטלי דמש״ה כשר דגמירי דאי בדרי לה סמא חיי. אבל דעת הרמב״ם אינו כן אלא פי׳ אינו חיה הוא מעצמו בלי שום רפואה כמש״כ התוס׳ בכורות דל״ח לענין מום קבוע ואינו עובר דאע״ג שעובר ע״י רפואה מיקרי מום קבוע. משום שאינו עובר מאליו. וה״נ מיקרי אינה חיה משום דגמירי שאינן חיות מאליהן אבל רפואה מהני להן. והא דמהני שהוי י״ב חודש לספק הוא דאין חוששין שמא אירע להם עשב המרפאת שספק רחוק הוא. אבל אי היא ודאי טריפה לא מהני שהוי י״ב חודש דודאי אירע לה עשב המרפאת אותה טריפות וחיה ומכ״מ היא טריפה דטריפה אין לו תקנה כדאי׳ בד׳ ס״ח ב׳ :
אחר שכן. העלה הרמב״ם מדכתיב לכלב תשליכון אותו. דיש עוד הרבה טריפות שאינן בכלל הל״מ. אלא שהי׳ ברור שאינה יכולה לחיות אפי׳ ע״י רפואה וא״כ אינה ראויה אלא לכלב. וג״כ היא בכלל טריפה . וכמו שדעת הרמב״ם דניטל לחי העליון טריפה מזה הטעם. והכי יש בה״ג טריפות דקים להו הכי. מעתה אזיל הוכחת הרמב״ן מהא דאי׳ בדנ״ד בהא דמחו בכוליא דכשרה משם דגמירי דאי בדרי לה סמא חיא. דכל סימני טריפות אין להם רפואה. דשאני הכא משום דמחו בכוליא אינו בכלל הטריפות המקובלות. מש״ה כיון דאי בדרי לה סמא חיא כשרה:
